בעקבות אהרון הכהן ברכס עשת

"ארץ אשר אבניה ברזל"- מרבצי הברזל ברכס עשת

רכס עשת הוא למעשה חלקו המזרחי של רכס מנוחה. רכס מנוחה אמנם אינו מוכר כל כך, אך חשיבותו רבה. הרכס הוא למעשה הרכס הדרומי ביותר לפני המישורים הגדולים של הנגב הדרומי – מישור פארן ומישור חיון. הקו הטופוגרפי של רכס מנוחה – צוקי ציחור­, הר חלמיש והר כרכום, יכול להיקבע כגבול הדרומי של הר הנגב על פי דעת המרחיבים (לפי גישת המצמצמים, הר הנגב מסתיים בצלע הדרומית של מכתש רמון).

רכס מנוחה, שלעיתים מכנים אותו גם בשם "קמר עשת", הוא קמר גיאולוגי אחד ובו מספר כיפות. קמרים הם מבני קימוט של שכבות, בעיקר של סלעי משקע שנוצרים מכוחות לחיצה וגזירה אופקיים. שכבות אלו היו במקורן אופקיות, וכתוצאה מדחיפה מהצדדים או מבטן האדמה, הגיבו השכבות בעיוות של קימוט וכיפוף. כתוצאה מכיפוף השכבות הדרמטי, שנעשה בטווח קילומטרים קטן מאוד לעומת קמרים גדולים אחרים בארצנו (קמרי שדרת ההר), נוצר בקמר מנוחה נוף מיוחד במינו של שכבות גזורות ומבותרות, מצלעות ותלמים. רוחבו המרבי של קמר מנוחה הוא 6 קילומטרים ואורכו כ־18 קילומטרים. לעומתו, קמרים גדולים אחרים בארצנו, כגון קמרי שדרת ההר (קמר חברון, קמר רמאללה, קמר תרצה) וקמרי הנגב (קמר רמון, קמר חצרה וקמר חתירה) יכולים להגיע לרוחב של יותר מ־30 קילומטרים ואורכם לעשרות קילומטרים. לפיכך קמר מנוחה נחשב לקמר קטנטן. הודות לכך, ניתן ללמוד בקלות רבה מקמר עשת על מבניהם של קמרים. כמו כן נחשפות כאן תופעות גיאולוגיות מרתקות בטווח קילומטרים קצר: מצלעות, תופעות מינרליזציה, עמקי תלם, מכתש עוברי, חשיפת שכבות של אבן חול, הרי משאר, ריכוזי מאובנים ועוד.

הקמר של רכס מנוחה נמצא בחלקו המזרחי של העתק פארן, אחד מחמישה העתקים החוצים את הנגב ואת סיני ממזרח למערב. העתקים עתיקים אלו מכונים העתקי הרוחב והם נמתחים ממערב סיני, בסמוך לתעלת סואץ עד לערבה. בתוך קמר מנוחה ישנם מבנים גיאולוגיים משניים ושתי כיפות גיאולוגיות: כיפת עשת במזרחו של הקמר וכיפת פארן במערבו של הקמר. הקמר נישא כ־200 מטרים מעל סביבתו. הכיפות הטופוגרפיות חמדה ומנוחה נישאות כ־409 מטרים מעל פני הים וכיפת עשת נישאת כ־297 מטרים מעל פני הים. המישורים הגדולים למרגלותיו הדרומיים של הקמר מתנקזים לנחל חיון וממנו לנחל הערבה, ואילו חלקו הצפוני מתנקז לנחל פארן. העמקים הנוחים לאורכו שימשו לדרכים עתיקות במשך דורות רבים. אמנם היום הרכס צחיח ואין בו מקורות מים יציבים אך עד לפני כמה עשורים עוד היו מים בבאר אשלים ובאר מנוחה.

***

רגע מה מקור השם רכס עשת?

תתפלאו, אבל גם זה קשור לאזכורים תנכיים מעניינים.

מדוע נקרא המקום כיפת עשת? המילה "עֶשֶׁת" מוזכרת לראשונה בשיר השירים (ה יד): "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים". ממקורות חז"ל עולה שמשמעות המילה עֶשֶׁת היא: מטיל, גוש, חתיכה של דבר מה מוצק. היא יכולה לבוא בהקשרים של כל חומר מוצק כגון שנהב (שיר השירים), "עשת של כסף" (רמב"ם, כלי המקדש ג ה), ו"עשתות של זהב" (ירושלמי, הוריות ג ה).

אולם, הרמב"ם בפירושו למשנה, מסתמך על הפסוק ביחזקאל "נָתָנּוּ בַּרְזֶל עָשׁוֹת" (יחזקאל כז יט), והוא הראשון שמציין שהמילה עשת משמעותה ברזל גולמי:

"ועשת, הוא מטיל ברזל בזמן יציאתו מעפר המחצב, ומזה 'בַּרְזֶל עָשׁוֹת' לפני זקוקו על ידי התכתו כמה פעמים, ומרקעין אותו עד שיפרדו ממנו גופים רבים הנתלים בו מן המחצב, כפי שהדבר ידוע אצל האומנים" (פירוש המשנה לרמב"ם, כלים יא ג).

וכך גם נתקבל בעברית החדשה שהמילה "עֶשֶׁת" פירושה מטיל ברזל גולמי, כמו שכתוב בשירו של יהודה לייב גורדון: "עֶשֶׁת בַּרְזֶל וַחֲצֹצְרָה", וממנה גזור הפועל "להתעשת", שמשמעותו להתגבר על חולשה ולחזור לפעול בכוחות מחודשים, כלומר להתחזק כמטיל ברזל.

ומה הקשר בין רכס עשת למטילי ברזל? ובכן, ברכס עשת נמצאים בצרי עפרת ברזל בריכוזים גבוהים, וכאן גם נמצא אחד ממכרות הברזל היחידים שניסו לייסד בארץ.

אם נתבונן באבנים שבראש הכיפה, נראה כי צבען אדמדם.

הצבע האדום מעיד על ריכוזי ברזל גבוהים שחדרו לתוך סלעי הדולומיט. אם נקיש שתי אבנים זו בזו נוכל לשמוע צליל כמעט מתכתי.

ברכס מנוחה, המורכב מסלעי משקע ימיים (בעיקר גיר דולומיט, חוואר קירטון וצור) יש הופעה של בצרי ברזל (בֶּצֶר – סלע המכיל מתכת בריכוז ראוי לכרייה). אל רכס מנוחה חדרו מי תמלחת על בסיס הסדקים של שבר הפארן שחוצה את חלקו הצפוני של הרכס. מי תמלחת הם מים בריכוז מומסים גבוה בעיקר של מלח בישול, מגנזיום וגבס. מי תמלחת המיסו מתכות שמקורן ככל הנראה בגופים מגמתיים בעומק האדמה.

ריכוזי הברזל בסלעי הבצר הברזליים נעים בין 47%-85%. מחקר הראה שגיל המינרליזציה הוא עשרים ושתיים מיליון שנים לפני זמננו. בסמוך לבצר הברזל מופיעים גם תרכיזים ועורקים של דולומיט ושל גבס שככל הנראה מקורם גם כן במי תמלחת. מי התמלחת שינו במקומות שאליהם הם חדרו את המסלע שהיה במגע עימם ויצרו שתי תופעות עיקריות; בירזול, דולומיטיזציה וצירור. היונים המומסים שחדרו עם מי התמלחות לתוך שכבות הגיר, החרסית והצור שינו את ההרכב הכימי של סלעי המקור, את הגוון שלהם ואת המרקם. המינרלים הברזליים העיקריים הבונים את הבצר הם: המטיט, גאטיט, מגהמטיט, לימוניט, פיריט. בריכוזים נמוכים יותר מופיעים גם: גופרית, עופרת, מגנזיום, כרום, בריום, בריט, אורניום ועוד. הסלעים המבורזלים נפוצים פחות מסלעי הדולומיט ומופיעים בעיקר לצד קו ההעתק.

תופעות המינרליזציה השונות של הברזל, הדולומיט והצור סמוכות לקווי השבירה, ומכאן ניתן להבין שדרך העלייה של התמיסות הייתה לאורך מרווחי הסידוק שמלווה את קווי השבר. תופעות המינרליזציה חוצות תקופות גיאולוגיות וסוגי סלע שונים ומופיעות גם לאורך שבר עריף־בתור, שבר סעד־נפחא וגם בקטעים מערביים יותר של שבר הפארן.

תצפית להור ההר – האמנם קבר אהרון? המאמר המלא

אזור פארן בכלל וכיפת עשת בפרט נמצאים בדיוק מול ג'בל הארון שבירדן. גובהו של ההר הוא 1350 מטרים מעל פני הים, ואף על פי שיחסית לרום ההרים שממזרח לו הוא נמוך, הוא בולט מעל מכל נקודה בסביבתו – הן בערבה הן בירדן (מזרחית אליו ההרים מגיעים לגובה של 1600 מטרים מעל פני הים). ההר סמוך מאוד לבירת הנבטים – פטרה, שוכן מדרום לה ומרוחק ממנה כשעתיים הליכה. שמו הערבי של ההר "ג'בל נבּי הָארוּן" מעיד על המסורת הבדואית הטוענת ששם קבור אהרון הכהן, ולפיכך מדובר ב"הור ההר", מקום קבורתו של אהרון.

אך האם יש רגליים לדבר?

נבחן את הפסוקים המתארים את עלייתו של אהרון אל הור ההר וננסה לבחון את מיקומו של ההר:

"וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר" (במדבר כ כב-כח).

על פי הפסוקים, הור ההר צריך להימצא בסמוך לעיר "קדש", על גבול ארץ אדום. פטרה, מזוהה על ידי רוב החוקרים כ"קדש" המקראית שבה מתה מרים הנביאה ובה היכה משה רבנו בסלע. קרבתו של ג'בל הארון לפטרה יכולה להעיד שזהו הור ההר. בפסוק מופיע הור ההר "עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם". הרי אדום השתרעו בדרום עד הקו של הור ההר וראס א נקב, ועל כן יוצא שהור ההר אכן מצוי "על גבול ארץ אדום", שכן הוא שוכן בגבול הדרום מזרחי של הרי אדום בתחומם המקראי (כיום אנו מכנים את כל רצועת ההרים שממזרח לערבה בשם הכולל "הרי אדום", אולם האזור המיושב של הרי אדום מגיע רק עד קו הור ההר בדרום. ההרים שמדרום לקו זה, שמכונים גם "הרי עקבה", אינם בתחומי אדום המקראית).

נתון מעניין נוסף המוסיף לזיהוי של ג'בל הארון כהור ההר הוא צורתו הייחודית. חז"ל דורשים מדוע נקרא שמו "הור ההר", ועונים: "מהו הר ההר, הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול…" (מדרש תנחומא, חוקת יד). ואכן, צורתו של ג'בל הארון מתאימה היטב לתיאור החז"לי. ההר בנוי משתי כיפות – הר על גבי הר. טיפוס על ג'בל הארון מוביל לפסגה במתית גבוהה שנדמית במבט ראשון כראש ההר, אולם טיפוס נוסף מוביל לפסגה נוספת ומצוקית מאוד. על פסגה זו נמצא קבר אהרון. הר על גבי הר. תפוח על גבי תפוח.

אולם מעבר להתאמה לתיאור המקראי, ישנן גם מסורות חזקות ורציפות שמתארות את קבר אהרון הכהן בסמוך לפטרה, ולמעשה מיקומו של קבר אהרון בג'בל הארון הוא מהזיהויים הקדומים ביותר שיש בידינו לקברי אבות.

יוסף בן מתתיהו מציין לפני 2000 שנה שקבר אהרון נמצא בסמוך לפטרה:

"הוליך זה (משה) את המחנה דרך המדבר ובא אל מקום בארץ ערב, שהערבים חשבוהו למטרופולין שלהם. לפנים נקרא ערקא, ועכשיו שמו פטרה. והמקום הזה מוקף (רוכסי) הר גבוה. שם עלה אהרן על ההר, משום שהודיע לו משה, שעומד הוא למות. ולעיני כל הצבא – כי המקום היה משופע – פשט את בגדי הכהונה הגדולה ומסרו לאלעזר בנו, שעברה אליו, בגלל גילו, משרת כבוד (זו), ומת וכל העם עומד ומביט אליו. והוא מת באותה שנה, בה קיפח גם את אחותו, ושנות חייו בסך הכל מאה עשרים ושלוש" (קדמוניות היהודים ג, ד ז, תרגום שליט).

מכאן ואילך יש לנו רציפות של תיאורים היסטוריים המתארים את קבר אהרון בסמוך לפטרה. למשל אוסביוס, ראש הכנסייה בקיסריה במאה הרביעית לספירה (בן זמנו של רבי אבהו "ריש רבנן דקיסרין" שככל הנראה העביר לאוסביוס מסורות יהודיות), כותב באונומסטיקון (ספר השמות) שלו, בערך מספר 976 (במהדורת מלמד בעברית) "הור ההר אשר בו מת אהרון, אצל העיר פטרה, אשר בו מראים עד היום את הסלע, אשר נתן מים על פי משה".

מהתקופה המוסלמית, מתאר לנו הנוסע איסמעיל אבו אלפדה (שנת 1321) מצאצאי צאלח א דין, את הקבר ומזכיר שנמצא על "טור אהרון", כלומר הר אהרון. בשנת 1537 כותב מחבר הספר "ייחוס האבות והנביאים" את התיאור הבא: "הר ההר, שם קבר אהרון הכהן והוא במערה סגורה. ועשו עליה כיפה נאה והולכים שם היהודים להשתטח ומתפללים על קברו ואין מונע אותם. והישמעלים מחזיקים אותו בטהרה ובכבוד גדול".

מהמאה התשע עשרה ואילך, יהודים רבים פוקדים את קבר אהרון בהור ההר, והמפורסם שבהם הוא החכם יחזקאל הספרדי (1854). על מצבת קבר אהרון עצמה רשומים שמותיהם של מבקרים נוספים כדוגמת חכם יעקב נאגארה, שלמה יוסף חיים מאיר ונוספים (להרחבה על הכתובות, ועל תיאורי הנוסעים בקבר אהרון מומלץ לעיין בספרו של זאב ח ארליך "מזרח הירדן במבט יהודי").

ישנה רציפות בתיאור של קבר אהרון על הר בסמוך לפטרה, כך שניתן להגיד בוודאות שהמקום עליו דיבר יוסף בן מתתיהו כהור ההר הוא המקום שאנו מכירים כיום.

זוהי רציפות של תיאור היסטורי, שמגיעה עד לתקופה קדומה ביותר ומעט מאוד קברים בארץ זכו לעדות מיקום עתיקה כל כך. לכן, לאור המקורות ההיסטוריים הרבים, ולנוכח מיקומו של ההר בקצה ארץ אדום כפי שמוזכר בתורה, יש יסוד גבוה מאוד להניח שזהו אכן קבר אהרון הכהן.

נסיים במדרשי חז"ל היפים כל כך על מיתתו של אהרון הכהן בהור ההר:

"אמר לו משה: אהרון אחי הגיע זמנך להיפטר מן העולם— וכיון שרצו להיכנס למערה אמר לו משה: אהרון אחי—לבוש אתה בגדי אלעזר ואלעזר ילבש בגדיך. וניכנס אני ואתה במערה. וכן עשה, כיון שנכנסו ראו נר דלוק ומיטה מוצעת. אמר לו משה: אהרון אחי, עלה בזו המיטה ועלה, אמר לו: פשוט ידיך ופשט, קפוץ עינך וקפץ, סתום פיך וכן עשה. ובאותה שעה יצאה נשמתו. כיון שראה משה כך- חמד מיתתו, אמר לו הקב"ה: חייך, 'כמות זה כן מות זה' כך תהיה מיתתך.." (מדרש תנחומא לפרשת חוקת, דברים לב).

לפי המדרש נקבר אהרון במערה בהור ההר. לאחר מותו נאמר "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ כט). הביטוי "כל בית ישראל" הוא ייחודי. אפילו במות משה נאמר שבכו "בני ישראל", ולא "כל בית ישראל". במה זכה אהרון שכולם, ללא יוצא מן הכלל, בכו אותו?

על כך משיב המדרש: "שהיה אהרון רודף שלום ואוהב שלום ועובר על מחנה ישראל בכל יום ונותן שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, לפי' גמלו לו חסד שנ' ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (פרקי דרבי אליעזר, פרק יז).