נחל יצפור הוא נחל יפהיפה שיורד מהגלבוע לעמק בית שאן. נחל יצפור קרוי על שם קריאתו של גדעון מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד. יצפור- הכוונה, יצפה ממעוף מגבוה, כמו ממעוף הציפור. הנחל אכן צופה להרי הגלעד ולאזור בו התרחש השלב השני בקרב של גדעון השופט. הנחל מסתיים באזור רווי מעיינות, ולאחר ההליכה אפשר בנסיעה קצרה להוסיף את אחד מהמעיינות הרבים שבעמק בית שאן, ביניהם- עין מודע, עין שוקק, עין חונזיר ועוד... אנחנו נמליץ להשקיע עוד כמה דקות נסיעה ולנסוע למעיין חרוד, המקום בו ערך גדעון השופט את מבחן המלקקים המפורסם רגע לפני הקרב מול המדיינים.
שופטים פרק ז
לאחר הקרב המוצלח של דבורה הנביאה בהר תבור, חלה נפילה גדולה ושבט ישראל לא הצליחו לנצל את המצב ולהתיישב בצורה חזקה בעמק. כך קרה ולעמק יזרעאל נכנסו המדיינים יחד עם שבטים מדבריים נוספים, וגמליהם הרבים חמסו וזללו את התבואה שזרעו ישראל, עד לכדי רעב ומוות של ממש.
דרומה מהעמק, בהרי השומרון, היה איש ממשפחת מנשה- גדעון שמו. כשחבט גדעון חיטים בגת, נגלה אליו מלאך ובישר לו שבכוחו להושיע את ישראל מידי המדיינים. אמנם, בהתחלה גדעון פקפק ביכולותיו, אך לאט לאט הצליח לסחוף את בני שבטו, ואחר כך שבטים נוספים, ואסף אותם בכדי לנסות להושיע מהאויב המדייני שחומס את השדות.
וכעת: עשרות אלפי מדיינים בעמק יזרעאל, ולמולם צבא האיכרים שגדעון השופט הצליח לאסוף.
אבל אז קורה דבר מפתיע, במעיין חרוד שלמרגלות הגלבוע, במקום להוסיף עוד ועוד לוחמים, גדעון מצמצם את צבאו ומשאיר רק 300 לוחמים.
מדוע הוא עושה זאת? כיצד שלוש מאות איש יצליחו לנצח עשרות אלפים? לשם כך נצלול לפרק ז בספר שופטים.
רוצים להאזין לסיפור?
קבלו את ההדרכה של נתנאל על הסיפור, מוזמנים לשמוע אותה בנסיעה בדרך לטיול, או כשיושבים בצל האורנים של נחל יצפור, עם תנ"ך פתוח מול הנוף המרהיב.
האזנתם להקלטה?
קבלו עוד כמה ממתקים שיעזרו לחבר את התנ"ך לשטח
הקרב הגדול של גדעון התרחש בעמק יזרעאל. וכאן הקורא מתבלבל לרגע:
הרי לפני פרק אחד, בפרקים ד-ה, כבשנו את עמק יזרעאל מערי כנען! תענך ומגידו נפלו וסיסרא הובס למרגלות התבור. כיצד שנים ספורות לאחר הניצחון הישראלי נשלט העמק בידי עשרות אלפי מדיינים ועמלקים?
ובכן, את התשובה אנחנו מקבלים מתיאור האויב שנכנס לארץ: המדיינים, תושבי המדבר.
המדיינים היו אוסף של שבטים שהגיעו ממדבריות חצי האי ערב ונדדו מאות קילומטרים על מנת למצוא מזון לאנשיהם ולגמליהם. על פי רוב, נדדו המדיינים באזורים מדבריים. אבל בזמני משבר, כשהייתה בצורת במדבר, היו שבטי המדבר פושטים על אזורים מיושבים כדוגמת עמק יזרעאל. חלקו המזרחי של עמק יזרעאל שוכן למרגלות הרי הגלעד, שממזרח ומדרום להם שכנו שוסי המדבר – מדיין ובני קדם.
כל עוד ישבו בעמק כנענים בעריהם הבצורות, לא העזו שוסי המדבר להתקרב לעמק. אך כאשר קרס השלטון הכנעני בעמק בעקבות מפלתו של סיסרא, נוצר 'ואקום' יישובי, שכן שבטי יששכר, זבולון ומנשה טרם הספיקו להיאחז באדמות העמק. את ה'ואקום' ניצלו שבטי המדבר ופרצו בהמוניהם לעמק יזרעאל דרך הרי הגלעד ובקעת הירדן והשחיתו כל חלקה טובה. יתרה מזאת, מעמק יזרעאל נפתחה להם הדרך לעמקים הפנימיים ולמישור החוף ושם הם חברו לעמלקים שהגיעו מסיני. רק אל ההרים הגבוהים והטרשיים שבשומרון, ביהודה ובגליל העליון התקשו המדיינים להגיע עם גמליהם.
ובכן, נראה כי הפלישה של מדיין ועמלק לא התרחשה 'למרות' ניצחון דבורה, אלא בעקבותיו. כשהשלטון נחלש – עמי המדבר שועטים פנימה לארץ הנושבת.
כשקציני צה"ל נשבעים תחת מילותיו של גדעון "ממני תראו וכן תעשו", הם מדמיינים לא פעם לוחם עז וחסר פחד, המנהיג-המאצ'ו הקלאסי.
אבל ככל שמעמיקים בפרקי גדעון, רואים שייתכן וההפך הוא הנכון: כוחו של גדעון הוא דווקא בהיותו חששן והססן. בניגוד לשופט כמו שמשון למשל, אצל גדעון, בכל צומת של קבלת החלטות התכונה שניבטת מדמותו היא הזהירות; מהרגע הראשון שאנחנו פוגשים את גדעון, החובט חיטים בגת, בהיחבא, דווקא במקום שבו המדיינים לא יחפשו אותו, ובהמשך הדרך, גם בבקשת האותות המרובים כהוכחה שה' עדיין עמו.
הזהירות והפחד של גדעון הם החוט השוזר את כלל הסיפורים הללו. כמה סמלי שאפילו מקום חניית צבאו של גדעון עד הקרב, נקרא 'עין חרוד', מעיין שנקרא על השם החרדה והחשש. על רקע זה, ניתן להבין מדוע גדעון עורך את מבחן המלקקים: הוא מחפש למעשה לוחמים שהם כמוהו. לא את הגיבורים הגדולים ביותר גדעון מחפש, כי אם את ההססנים, הזהירים, אלו שבודקים כל דבר פעמיים, אלו שכמוהו – יצטרכו להתגבר על הפחד.
החיילים ששתו בידם אל פיהם, בזהירות ובחשדנות, תוך שהם שומרים על נשקם ועל חיילות גבוהה, הוכיחו שהם כאלה. חז"ל הוסיפו את רמתם המוסרית הנעלה. אלו בדיוק חיילי הסיירת שגדעון צריך.
תכנית הקרב של גדעון נראית ממבט ראשון מופרכת לביצוע. אבל עיון מעמיק יותר במעשיו של גדעון מראה עד כמה התכנון היה קפדני וריאליסטי.
גדעון מחלק את שלוש מאות הלוחמים שלו לשלוש קבוצות. לכל אחד מלוחמיו הוא נותן שופר, לפיד וכד. ההצלחה של הפעולה תלויה בשיתוף הפעולה המדויק של הלוחמים, ובפעולה שקטה המתרחשת בלילה: הכד נועד להסתרת הלפיד – כאשר ברגע אחד מוסכם יהא על הלוחמים לנתץ את הכד, לחשוף את הלפיד הבוער ולתקוע בשופרות.
בעת העתיקה, השופר היה בידיו של מפקד הכוח בלבד, כפי שראינו אצל אהוד בן גרא, "וַיְהִי בְּבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם" (ג, כז), או כמו בתיאור בניית חומות ירושלים בימי נחמיה , המיידע את לוחמיו כי "וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי" (נחמיה ד, יב). לא בכדי דאג גדעון לכך שלכל לוחם יהיה שופר באמתחתו: כך המדיינים יראו לנגד עיניהם לא שלוש מאות לוחמים, אלא שלוש מאות מפקדים המובילים כל אחד כוח משלו! הדמיון של המדיינים עומד במרכז התוכנית של גדעון.
לוחמיו של גדעון יפעלו על כל החושים של אנשי מדיין המופתעים. ברגע האמת הכדים ינופצו וייצרו רעש מפחיד, השופרות יתקעו וייצרו תחושה של מפקדים המקיפים אותם מכל עבר, והלפידים שיהיו מכל כיוון יגרמו לבהלה.
יתרה מכך, כעת מתברר מדוע גדעון צריך רק 300 לוחמים: הפעולה דורשת דיוק רב ותזמון מושלם, שאותו בלתי אפשרי להשיג עם כוח גדול של לוחמים שקשה לו לשמור על פעולה שקטה שלא תעורר את חשד האויב מבעוד מועד. למעשה, אם היה לגדעון את כל הכוח, סביר להניח שהפעולה הנועזת הייתה נכשלת עקב גילוי מוקדם שלו. דווקא מיעוט הכוח היה יתרונו הגדול של גדעון.
רגע לפני הקרב אומר גדעון את הסיסמה:
מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ.
ומיד מסביר:
וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן.
ברגע האמת, אומר להם גדעון, אני אתקע בשופר, ארים את הלפיד, ואנתץ את הכד. גם ברגע הזה, גדעון אינו שוכח את המטרה המוסרית והרוחנית שעומדת בבסיס המלחמה: הוא אינו קורא 'קדימה הסתער', אלא "לה' ולגדעון!"
וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת הַשֹּׁמְרִים וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם.
עוד פרט חשוב מסגיר את תרגילו המבריק של גדעון. הלילה מתחלק לשלוש אשמורות, וגדעון דואג לפתוח במתקפה בתחילת השליש השני של הלילה, בזמן חילופי המשמרות של השומרים.
ארבע המילים של הפרק, "ממני תראו וכן תעשו", מסגירות לא רק את הדוגמה האישית של גדעון, שיוצא בעצמו עם שלוש מאות הלוחמים, אלא גם את חשיבות השמירה על הטקטיקה. בשניות הראשונות גדעון לא יצעק, אלא רק יראה במעשיו מה עושים. הכול צריך להתנהל בשקט מוחלט עד ששאר הלוחמים רואים את הסימן של גדעון.
וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמאוֹלָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן. וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ וַיָּנוּסוּ. וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה.
התגובה של המדיינים היא בהלה, ריצה והרג הדדי במחנה שלהם. גדעון עצמו לא צריך להילחם, אלא רק לרדוף עם השופרות והלפידים.
מקור העוצמה של המדיינים הפך למקור חולשתם:
כוחם של המדיינים הוא דווקא בהיותם רבים, וגדעון מנצל את העובדה שמחנה מדיין מורכב מכוחות שונים: שבטי מדיין שהגיעו ממזרח לארץ, בני קדם ממדבריות סוריה, ועמלק שהגיעו מאזור סיני. סביר להניח שהקבוצות הללו אף דיברו בשפות שונות. הבהלה משחקת לידיו של גדעון. השבטים שלא תמיד מכירים זה את זה, מתחילים להילחם איש ברעהו בחשכת הלילה.
תכניתו המבריקה של גדעון מתבטאת גם בזה שהוא בחר לתקוף אותם משלושה כיוונים ולא מארבעה כיוונים. כשאתה תוקף אויב מארבעה כיוונים, למעשה אינך משאיר לו אפשרות להימלט ואתה מחייב אותו להילחם בך. אבל זה לא מה שרצה גדעון. גדעון בוודאי ידע שאין לו סיכוי להשמיד צבא גדול כל כך. המטרה הייתה להניס אותם בחזרה למדבר. לשם כך, השאיר להם גדעון בכל רגע פתח מילוט, וכך בעצם כיוון אותם לנתיב הבריחה.
1. בשליש הראשון של הלילה, בזמן חילופי המשמרות מפתיע גדעון את המדיינים עם לפידים כדים ושופרות. שבטי המדבר המבולבלים נלחמים אחד בשני ומתחילים במנוסה מזרחה.
2. גדעון יוצא במרדף לכיוון מזרח עמק יזרעאל תוך שהוא מקפיד להשאיר להם נתיב מילוט אחד ויחיד.
3. לקראת סוף הלילה או הבוקר המוקדם, המדיינים חוצים את הירדן מזרחה באזור מחולה ומתחילים לנוס דרומה בחזרה למדבר.
4. על פי רמזים בפרק הבא, במקביל לקרב המוצלח של גדעון מתרחש קרב נוסף למרגלות התבור, מול שרי מדיין זבח וצלמנע. את הקרב מובילים האחים של גדעון, והם נהרגים בו.
לרוב, בסיפור גדעון מתרכזים בקרב הלפידים שלו בעמק, אבל תיאור המנוסה של המדיינים והדרך שבה גדעון מצליח לנתב אותם חזרה למדבר, מרשים לא פחות.
לאחר מבחן המלקקים נאמר: וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ. מהמשך הפרק ומההצטרפות המהירה של שאר השבטים לקרב, עולה כי גדעון לא התכוון שהעם ילך לשבת בנחת, אלא "איש למקומו" הכוונה, למקומו בשלב השני של הקרב. גם המילה "יצפור" שנאמרת בהקשר ללוחמים ששולחו להרי הגלעד רומזת לכך: יצפור הכוונה- יצפה ממעוף הציפור. כלומר לא ילך לגמרי, אלא ישב ויצפה ויחכה לזמן בו הוא אמור להיכנס לקרב.
החשש היה שהמדיינים במנסותם- יכנסו לפנים הארץ, ואז הניצחון הלילי של גדעון יהפוך דווקא לאסון גדול. אבל מיקומו של כל שבט בשלב השני של הקרב דאג למנוע זאת:
שבטי נפתלי ואשר ידחפו את הצבא המדייני מצפון- דרומה (וככל הנראה שבטים אלו היו בקרב למרגלות התבור עם האחים של גדעון, כפי שמרומז בפרק הבא).
שבט מנשה יהדוף את המדיינים צפונה ומזרחה. שבטי הגלעד והעם שהצטרף אליהם לאחר מבחן המלקקים יהדפו את המדיינים מערבה מהרי הגלעד, ואילו שבט אפריים יעצור אותם מדרום וממערב בכדי שלא ירדו לבקעת יריחו ולא יעלו להר אפריים.
כך השאירו להם נתיב מנוסה מובהק: מעמק בית שאן, דרך עבר הירדן המזרחי, ועלייה באזור נחל יבוק לעמון, מואב ומשם בחזרה למדיין.
השבטים השונים שמצטרפים יחד שומרים על תכנית הפעולה של גדעון לאפשר בכל רגע נתיב הימלטות אחד, ובכך יוצרים רווח כפול:
הם מונעים מהמדיינים הכועסים להיכנס בזעמם לפנים הארץ, וגם משאירים נתיב מילוט שמנתב את המדיינים לברוח בחזרה למדבריות הדרום.
אם עד כה ראינו את גדעון איש הסיירת שמניס את המדיינים בפעילות לילית נועזת ויוצאת דופן, הרי שכעת מתגלה גם גדעון המצביא בעל הראייה הרחבה. הוא יודע לשמור עתודות, ולתזמן את השבטים על ידי מפקדי משנה ושליחים כדי להביא לניצחון אסטרטגי שיגרש את המדיינים, ולא רק ניצחון טקטי אחד בקרב לילי.
