בעקבות נחש הנחושת בכסא של לוטן

נדודי בני ישראל בערבה

תיאור המסע של בני ישראל בשנת הארבעים, ערב כניסתם לארץ מופיע שלוש פעמים במקרא: בתיאור המסע עצמו (במדבר פרק כ), בסיכום המסע בפרשת "מסעי" (במדבר פרק לג) ובנאומו של משה בספר דברים (דברים פרק ב). שילוב של כל המקורות נותן תמונה מלאה על המסע באזורנו, ואנו ניגע רק בקצה קצהו.

בסיכום המסע, מתוארות במלואן התחנות בהן חנו בני ישראל:

"וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר-צִן הִוא קָדֵשׁ. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם.  וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר עַל-פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם  בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.  וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר.  וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא-יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה. וַיִּסְעוּ מִצַּלְמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן.  וַיִּסְעוּ מִפּוּנֹן וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת.  וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב". (במדבר לג).

בפסוקים אלו מתוארות תחנות המסע של בני ישראל, כשרצף התיאור ה"יבש" של התחנות נקטע על ידי התיאור של מות אהרון ומלחמתו של מלך ערד בבני ישראל. מלחמתו של מלך ערד בישראל, בשנת הארבעים, מתוארת בפירוט רב יותר בתיאור המסע עצמו:

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.   וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לה' וַיֹּאמַר:  אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי–וְהַחֲרַמְתִּי אֶת-עָרֵיהֶם.   וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת-עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם חָרְמָה." (במדבר כא, א)

מדוע דווקא בין תחנת קדש לצלמונה בוחר מלך ערד להילחם עם ישראל? הרי אלו תחנות רחוקות מאוד ממקום מושבו של מלך ערד? מה הקשר למות אהרון?

חז"ל כבר התקשו בשאלה זו וענו: "וישמע הכנעני מלך ערד', מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה לו רשות להילחם בישראל" (תלמוד בבלי תענית ט ע"א). חז"ל נתנו תשובה רוחנית לשאלה. מלך ערד שמע שנסתלקו ענני הכבוד בעקבות מות אהרון, ומשהוסרה ההגנה מבני ישראל יצא להילחם בהם.

אולם, עיון גיאוגרפי בזיהוי התחנות בהן עברו בני ישראל מעלה כיוון נוסף- מהזווית הגיאוגרפית. לשם כך יש לזהות את המיקום של תחנות בני ישראל בפסוקים שציטטנו.

בני ישראל יוצאים מ'עציון גבר- אילת', ותחנתם הבאה היא- 'קדש'. קדש זו, השונה מקדש ברנע שבצפון סיני, מזוהה בסביבות פטרה, ויש לכך סימוכין רבים במקורות ההיסטוריים ומהיבט המיקום הגיאוגרפי (זו מסורת שקיימת עד היום ובלב הכפר 'ואדי מוסה' הסמוך לפטרה מראים את "הסלע" אותו היכה משה וממנו יצאו מים). את התחנה הבאה- 'הור ההר', המקום בו נפטר אהרן הכהן, מקובל לזהות בהר גבוה סמוך לפטרה- "ג'בל הרון", אשר בו מראים עד היום את קבר אהרון הכהן (מדובר במסורת ארוכת שנים, שכבר יוסף בן מתתיהו שחי לפני 2000 שנה מציין אותה).

עקב סירובו של מלך אדום לאפשר לבני ישראל לעבור ב"דרך המלך" הנוחה ורבת המים והשדות שעוברת בתחומו, יורדים בני ישראל מרכסי אדום ומהור ההר, לכיוון הערבה. מכאן הולכים בני ישראל בערבה, צפונה, דרך "צלמונה" (לפי חלק מהמסורות- 'ביר עמר' שממול מושב צופר) ו'פונון', אשר לה זיהוי טוב ב'ח'רבת פינאן' הנמצאת מולנו בצד הירדני של הערבה (בכדי לזהותה נסתכל מזרחה ונחפש רכס קרוב של סלעי יסוד, בצבע שחור-אדום הנקרא 'חמרת אל פידאן'. בקעת פונון שוכנת מאחוריה). על פי המסורת והמקורות, בפונון זו היה מעשה "נחש הנחושת" המתואר בבמדבר פרק  כ (ראה הרחבה בפרק "אל שמורת שיזף וכסא לוטן"). מפונון, עולים בני ישראל בדרך העתיקה של "ואדי דנא", מקיפים את אדום ממזרח ומגיעים עד לעיי העברים שאל מול מואב, בסמוך לנחל ארנון (ואדי מוג'יב).

ההבנה שמסע בני ישראל עבר בערבה בין אזורי פארן לחצבה של ימינו, שופכת אור על מלחמתו של מלך ערד בבני ישראל. קרב זה הוא למעשה הקרב הראשון של בני ישראל בדרך לכיבוש הארץ!

מה ראה לו מלך ערד להתגרות בישראל? אלא שכל עוד היו ישראל על הרי אדום, לא חשש מלך ערד. אך לפתע, באופן לא צפוי, ירדו בני ישראל מהור ההר לערבה והחלו להתקדם צפונה. מבחינתו הם זנחו את תכנית המעבר דרך אדום, והם נעים כעת צפונה בדרך הערבה שמטפסת בסופו של דבר עד אזור ערד. הירידה מרכסי אדום לערבה, והליכתם של בני ישראל צפונה, גורמת למלך ערד לחשוב שבני ישראל נכנסים לארץ מדרום- ועירו תהיה הראשונה להיתקף, ועל כן יצא להילחם בהם. בפועל, גם לאחר שבני ישראל ניצחו את מלך ערד, הם חזרו להקיף את הרי מואב ממזרח ונכנסו לארץ ישראל ממזרח, מערבות מואב, ולא מערד הדרומית.

מדוע לאחר פתיחת הנתיב הדרומי לארץ החליטו בני ישראל להקיף את כל ארץ כנען מזרח ולהיכנס מבקעת הירדן? אין כאן המקום להרחיב בסוגיה מעניינת זו, נציין רק שהתכנית המקורית לכניסה לארץ כנען אכן הייתה מדרום, שהיא הדרך הטבעית להיכנס לארץ למי שמגיע ממצרים וממדבר סיני (זהו הנתיב בו הלכו המרגלים ששלח משה לבדוק את דרכי הכניסה לארץ) אך בעקבות 'חטא המרגלים' שונה נתיב הכניסה לכנען דרך עבר הירדן המזרחי.

ממצפה שיזף והכסא של לוטן נוכל לראות את כל אתרי החניה של ישראל באזור:  הור ההר ואזור צלמונה בדרום, ובקעת פונון מזרחית אלינו.

פונון, מכרות הנחושת והנחש של משה

בקעת פונון הנמצאת בצד הירדני של הערבה, אולי רחוקה תודעתית, בעקבות הגבול, אך בימי קדם, בטרם ביתורה של הערבה על ידי הגבול הייתה לבקעה זו השפעה אדירה על המרחב כולו. היותה "נווה מדבר" חקלאי, לצד היותה מכרה הנחושת הגדול ביותר בטווח של מאות קילומטרים גרמו לבקעה להיות בעלת חשיבות רבה. בין בקעת פונון והערבה חוצץ רכס אדמדם ונמוך  שלא ניתן לפספס אשר נקרא 'חמרת אל-פידאן' וניתן לזהותו בקלות מתצפיות רבות בערבה.

הבקעה תחומה בהעתקים גיאולוגים וחלקים גדולים של קרקעיתה מרופדים במשקעים צעירים ובסחף מן ההרים שמילאו את התבליט ופילסו את השטח. נחלים היורדים אל הבקעה מחלקם המערבי והגבוה של שולי רמת אדום, מנקזים אליה זרימות קבועות (למשל מנחלי- ע'וויר וערער) ומי שיטפונות (למשל מואדי דנא). הבקעה רוויה במי תהום בעלי איכות טובה, אשר זרימתם מערבה אל הערבה נחסמת חלקית על ידי הרכס האדמדם שמולנו (חמרת אל פידאן). בקרבת הרכס מי התהום רדודים וקלים להפקה ושם מופיעים מעיינות. שפע המים בבקעת פונון ובעבר המזרחי בכלל בולט לעומת הצחיחות היחסית של העבר המערבי. הטופוגרפיה, מרקם הקרקע  והאקלים מהווים פוטנציאל חקלאי בולט, שנוצל ביעילות בימי קדם ומהווה תמריץ לפיתוח מקורות המים ושטחי חקלאות גם בימים אלה. סריקה בשטח מגלה עדויות ברורות לפעילות חקלאית בעת העתיקה : בריכת אגירה גדולה, שרידי מערכת הובלת מים מוואדי פינאן, תחנת קמח ושרידי חקלאות עתיקה, המכסים חלקים נרחבים של הבקעה בקרבת תל ח'רבת פינאן.

מרכז ההפקה ומרבצי הנחושת בפונון ובסביבתה הוא ממקורות הנחושת הבודדים בלבנט הדרומי והוא הגדול והחשוב שביניהם, וייצור הנחושת בפונון היה בהיקף נרחב יותר מכל אתר אחר באזור.

פעילות הכרייה החלה באזור עוד באלף ה-7 לפנה"ס, כאשר בצר הנחושת (סלע החול בו מצויים עורקי הנחושת) נסחר תחילה בגלל צבעי המינרלים. בתקופה הכלכולתית (3600-4500 לפנה"ס) החלו פעולות התכה במקום, אך המסחר בבצר נמשך והוא הותך גם בכורי היתוך רבים המפוזרים באתרים קטנים על ראשי הגבעות בערבה, ובאתרים אחרים בדרום ארץ ישראל. שיאים בהפקת הנחושת היו בתקופת הברונזה המוקדמת, תקופת הברזל והתקופה הרומית.

בבקעת תמנע שבהרי אילת ישנם מרבצי נחושת דומים לאלה שבפונון, בכמויות קטנות בהרבה. תנועת הגזירה שלאורך הערבה, שהיא חלק מהתופעה הגיאולוגית של תזוזת היבשות, הסיעה את גוש עבר הירדן המזרחי כ-105 קילומטר צפונה, והפרידה בין שני החלקים הבלתי שווים של שדות מרבצי הנחושת שנוצרו קודם לתנועת הגזירה (טרנספר ים המלח, שהוא חלק מהשבר הסורי אפריקני). אך לא רק גודלם של שדות מרבצי הנחושת מבדילים בין פונון לתמנע, אלא גם התנאים הסביבתיים. הגיאולוג הגרמני בלנקנהורן, שביקר במקום ב1912, עמד על כך שפונון היה ישוב ששימש להתכת הבצר (החומר הגולמי הנועד לכרייה, ממנו מפיקים את מוצר היעד) שהובא מהמכרות שבסביבה, ומקומו הוכתב על ידי מקורות המים. בפונון התאפשר קיום רב-תקופתי של יישוב קבע גדול, הודות לפריפריה החקלאית התומכת של הבקעה המושקית והפורייה, בעוד שבתמנע הצחיחה התקיימו ככל הנראה רק מחנות עבודה תקופתיים.

פונון מוזכרת כתחנה בערבה במסלול נדודי בני ישראל: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה.  וַיִּסְעוּ מִצַּלְמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן.  וַיִּסְעוּ מִפּוּנֹן וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת" (במדבר לג מא-מד).

שימור השם פונון-פינאן והקשר גיאוגרפי מתאים (בסמוך להור ההר- ג'בל הרון, ועל הדרך המטפסת לאובות ועיי העברים שבצידה המזרחי של ארץ אדום) מובילים לזיהוי טוב של המקום עם פונון המקראית. גם, אוסביוס, בישוף קיסריה במאה הרביעית, שכינס בשנת 330 את רשימת המקומות המופיעים בכתבי הקודש מזהה את המקום הנקרא 'פאינו' כפונון המקראית. אובזביוס מתאר את פאינו כמושבת עונשין של אסירים שבויים ועבדים שנדונו לעבודת פרך בהפקת נחושת. בין הריסות פונון הביזנטית בולטות שתי כנסיות.  הנוסע והחוקר הצ'כי מוסיל הוא שגילה את המקום מחדש ב-1907, ועל סמך כורי ההיתוך ומצבורי הסיגים הרבים במקום ומכרות הנחושת העתיקם שנמצאו בסביבתו, זיהה את המקום עם פאינו של התקופה הביזנטית ועם פונון המקראית.

מעניין לציין, שעל פי תרגום יונתן לספר במדבר, פונון היא לא רק תחנה של בני ישראל במדבר אלא אף המקום שבו אירע נס "נחש הנחושת" של משה- "ויסעו מצלמונה ויחנו בפונון מקום שגירה ה' בהם נחשים קלון ועלתה צעקתם עד קצה השמים"‏ (תרגום יונתן על ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק מ"ב). וכך מתואר אירוע נחש הנחושת במקרא- " וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם-סוּף לִסְבֹב אֶת-אֶרֶץ אֱדוֹם; וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ.  וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.  וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב מִיִּשְׂרָאֵל.  וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-ה'  וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם.  וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל-נֵס; וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי.  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי."

העם מתלונן על אריכות הדרך עקב הצורך להקיף את ארץ אדום (מה שמתאים למיקומה של פונון) ועקב רצונו של העם לחזור מצרימה, משולחים בהם נחשים ממיתים. משה מתפלל על העם ולרפואה מכין נחש נחושת שכל הרואה אותו ונזכר באביו שבשמיים- נרפא. נחש נחושת זה החזיק לפי המקרא עוד מאות שנים, עד לימי חזקיהו מלך יהודה שכיתת אותו עקב הפיכתו לפולחן עבודה זרה- "וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ; וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן" (מלכים ב' י"ח, ד).

סיפור נחש הנחושת מקבל אור חדש כשמבינים שסיפור זה התרחש בפונון- המקום בו מצויים מכרות הנחושת הגדולים במרחב. (עוד על מסעי בני ישראל ופונון ראו בפרק "אל גדול נחלי הנגב בסובב עידן")  מעניין לציין שבסמוך לפונון, נמצאת "ח'רבת א-נחאס" שמשמרת בשמה את אירועי ה"נחש" ואולי גם את שמה של עיר נחש המופיעה בספר דברי הימים: "ואת תחנה, אבי עיר נחש" (דברי הימים א ד,יב).