אם בישראל- סיפורה של דבורה הנביאה

אם בישראל- סיפורה של דבורה הנביאה

גדולת המנהיגות של תקופת השופטים

דבורה הנביאה היא מהמנהיגות הגדולות בתנ"ך והקרב שאותו היא מובילה חורג מלהיות קרב מקומי: זהו למעשה הקרב שמסיים את כיבוש הארץ של ימי יהושע בן נון. לכן הוא גם מסתיים בשירה אדירה: שירת דבורה, שהיא למעשה שירת הסיום של כיבוש הארץ.

פרק ד יתאר את פועלה של דבורה יחד עם ברק בן אבינועם, ובפרק ה, בשירת דבורה יתווספו פרטים קריטיים שבלעדיהם לא ניתן להבין היטב את הסיפור ומשמעותו לדורות.

מה מיוחד כל כך בדמותה של דבורה?

מיהו באמת סיסרא, האויב המסתורי?

ומדוע המלחמה הזו מוכרעת דווקא בצורה ניסית?

המלחמה הכנענית האחרונה

הקרב של דבורה וברק נגד יבין וסיסרא הוא הקרב הגדול והמשמעותי ביותר בכל ספר שופטים והשירה האדירה של דבורה הנביאה שחותמת את הקרב היא מהשירות הגדולות ביותר בתנ"ך כולו.

חשיבותו של הקרב נובעת מכך שהוא לא רק קרב עם הכרעה מקומית, אלא למעשה הקרב שסיים את כל מלחמות כנען. זהו קרב נגד שרידי העם הכנעני שעוד נותרו באזור עמק יזרעאל ומכאן ואילך לא נמצא עוד במקרא את הכנענים כאויב.

המאבק מול הכנענים תפס חשיבות מרכזית בתודעה הישראלית הקדומה. לאורך כל ספר יהושע, שבו מתוארת כניסת ישראל לארצם, עמי כנען הם האויב היחיד.

מכאן יוצא, שמלחמת דבורה וברק היא לא עוד מלחמה מקומית, אלא למעשה- המלחמה שסיימה את כיבוש הארץ כולו.

מכאן מבינים את גודלה וייחודה של שירת דבורה. זו לא רק שירה מקומית על ניצחון בקרב, אלא למעשה השירה הגדולה על סיום כיבוש הארץ.

השופטת היחידה שעשתה משפט

דמותה הייחודית של דבורה הנביאה מובילה את הסיפור מתחילתו ועד סופו. ייחודה של דבורה הנביאה הוא בכך שהיא היחידה בספר שופטים שאיננה רק שופטת המלחמה. השופטים בספר הם שופטים שמנהיגים את העם בשעת המלחמה ולא בשעת השגרה. היותם שופטים מתבטא בכך שעשו 'שפטים'- כלומר הובילו את ישראל לניצחון על אויביהם. אבל על דבורה נאמר:

וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט

דבורה שפטה את ישראל עוד טרם הקרב, עלו אליה למשפט ונראה כי היא חינכה, שפטה, עשתה פשרות בין איש לרעהו והנחילה לעם תורה ומוסר.

כך הופכת דבורה לגדולת המנהיגות של ספר שופטים, כזו שמובילה את העם גם בשגרה וגם בצרה. מנהיגה שופטת, לוחמת, נביאה ומשוררת.

בין תומר דבורה לקדש נפתלי

מקום מושבם של ברק ודבורה מספר לנו הרבה על המטרה הגדולה של הקרב:

לחבר בין שבטי הצפון לשבטי הדרום.

בגליל יושבים ארבעה שבטים: נפתלי, אשר, זבולון ויששכר

בשומרון יושבים שלושה שבטים: אפריים, מנשה ובנימין. כל בני רחל.

בתווך, נמצא עמק יזרעאל. עמק רחב שנמשך מהירדן ועד הים התיכון.

עמק יזרעאל הוא הגדול והחשוב שבעמקים של ארץ ישראל. העמק תחום על ידי הרי השומרון בדרום, רמות מנשה והכרמל בדרום מערב, ועל ידי הרי הגליל התחתון ורמות יששכר בצפון.

על חשיבותו של עמק יזרעאל בתקופת ימי השופטים אפשר ללמוד מכך, שבתקופת טרום המלוכה, התרחשו בעמק יזרעאל שלושה קרבות גדולים ומשמעותיים, קרב אחד ליד כל אחד משלושת ההרים הגדולים שבעמק:

למרגלות התבור התרחש הקרב של דבורה וברק נגד סיסרא

למרגלות גבעת המורה התרחש הקרב של גדעון מול המדיינים

למרגלות הגלבוע התרחש הקרב של שאול מול הפלשתים.

אך בעמק יזרעאל וסביבתו נותרו לאחר כיבוש יהושע ערים כנעניות חזקות שבני ישראל לא הורישו.

בתחילת הספר, הכנענים היו למס, כלומר תחת השלטון של שבט מנשה. אבל הזמן עבר, השבטים לא הורישו את אדמות העמק- והערים הכנעניות הרימו ראש. כעת- עמק יזרעאל הוא בשליטה כנענית ומהווה חיץ מובהק בין הצפון לדרום. אם המצב הזה ימשך, ישנה סכנה להיפרדות ממשית של שבטי הצפון והדרום.

לכן יש משמעות רבה לכך ששני המנהיגים שיובילו את הקרב הם דבורה מאפרים וברק מנפתלי.

החיבור בין ברק לדבורה מרמז גם לתכלית נוספת של הקרב: לחבר בין שבטי הצפון לדרום.

הקואליציה הכנענית האחרונה

המשעבד של עם ישראל בפרק הוא יבין מלך כנען. את יבין אנחנו כבר מכירים מספר יהושע כמלך החשוב ביותר בצפון הארץ, זה שמאגד תחתיו קואליציה גדולה של כל מלכי הצפון:

כִּי חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה (יהושע יא י).

השם "יבין" הוא שם שושלתי; בדומה לשם פרעה במצרים, ייתכן ויבין הוא שם שושלתי למלכי חצור הגדולה. יבין זה מארגן את שרידי הכנענים שעוד נותרו בעמק יזרעאל, במגידו ותענך, ומארגן אותם לקואליציה נגד ישראל. מכיוון שהכנענים חלשים באותה עת, חובר יבין לדמות מסתורית וחזקה עד מאוד- לסיסרא.

דמותו המסתורית של סיסרא העסיקה דורות רבים של פרשנים וחז"ל הפליגו עד מאוד בכוחו: "לא היה גיבור כמוהו, בן שלושים שנה היה וכבש את כל העולם בכוחו, ולא היה כרך שלא הפיל חומותיו בקולו" (מדרש אבא גוריון).

על פי המסופר במקרא, סיסרא היה שר הצבא של יבין מלך כנען, אולם שמו הייחודי, מוצאו, עירו וקשריו עם עמי כנען נותרו עלומים.

בשנים האחרונות העלה פרופסור אדם זרטל הצעה מרתקת למוצאו של סיסרא ולחשיבותה של העיר "חרושת הגויים" בה הוא ישב, ובכך האיר באור חדש את הסיפור כולו.

זרטל חשף את סודו של סיסרא והראה כי מדובר במצביא משבט שרדני, שבט של לוחמים עזי נפש שכל עמי קדם פחדו מפניהם.

השבט השרדני מופיע במקורות מצריים רבים כשבט של לוחמים עזי נפש שמגיע מאיי הים התיכון, נלחם ומתיישב באדמות חדשות. המקורות קושרים אותם להתיישבות באזור החוף הצפוני של ישראל, בסמוך לעמק חפר של ימינו. אדם זרטל טוען שחרושת הגויים נמצאת על פתח נחל עירון בחורבת אל אחוואט הסמוכה ליישוב קציר.

וכיצד נראו הלוחמים השרדנים?

בציורים המצריים הם מתוארים כלוחמים עזים שלראשם קסדה בעלת שתי קרניים, והם אוחזים בידם רומח ארוך ומגן גדול. ואכן בשירת דבורה אנחנו מוצאים אזכור לפחד מן הרמחים והמגינים הגדולים שבידי האויב:

מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל.

נדמה אפוא, כי לאורך הזמן נוצרה קואליציה בן שבט זה לבין הכנענים- ויחד הם שלטו על הדרכים והפריעו לישראלים להלך בשלווה כפי שמתואר היטב בשירת דבורה: בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת.

ההתמודדות מול לוחמים עזי נפש אלו, שבעבר היו אויביהם הגדולים של המצרים וכעת הפכו לבני חסותם, שופכים אור על הפחד הגדול שגרם שיתוף הפעולה בין שרידי הכנענים למצביא השרדני עז הנפש.

פעולת ההתאבדות בתבור

אם כן, אחרי שהבנו מול מי אנחנו מתמודדים- נחזור לגיבורנו דבורה וברק.

דבורה מבקשת מברק שיעלה להר תבור עם עשרת אלפים איש מבני נפתלי וזבולון. אבל ברק מסרב ודורש מדבורה שתצטרף אליו- אחרת הוא לא מוכן לצאת למשימה.

איך ייתכן שדבורה מסרב לציווי מפורש מהנביאה הגדולה של התקופה? ואם כבר הוא מסרב מה יעזור לו שדבורה תצטרף אליו?

אם נבין  את המבנה של הר תבור ואת הרקע הגיאוגרפי לקרב- ייתכן ונקבל תשובה.

הר תבור הוא מההרים המושלמים ביותר בארץ ישראל. הוא גבוה ומוקף בעמקים כמעט מכל צדדיו. בתפיסה צבאית בת ימינו נדמה שגובה הוא יתרון- בתצפית ובאש. אבל בעת העתיקה, כשטווח החיצים הוא לעשרות מטרים בלבד- היתרון במקומות גבוהים מאוד- כמעט ולא קיים. למעשה בעלייה להר תבור לא רק שאין היגיון צבאי, אלא שהיא ממש נוגדת כל היגיון צבאי: העלייה קשה ומעייפת, צבא שעולה להר נצפה מכל כיוון, והכי גרוע: מהרגע שעולים לראש התבור, יכול צבא האויב להגיע, לעשות מצור ולהקיף את ההר מכל הכיוונים.

מדוע, אם כן מבקשת דבורה מברק לעשות משהו כל כך חסר היגיון?

נדמה שיש מילה אחת שרומזת על תוכניתה של דבורה:

לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר

הבקשה לעלות לתבור מובנת דווקא מתוך חוסר ההיגיון שלה. מטרתה היא פיתוי. למשוך את סיסרא. דבורה רוצה לקבץ את כל צבא סיסרא למקום מסוים ובזמן מסוים. כדי למשוך את סיסרא ואת צבאו- יש צורך בפיתוי.

סיסרא, כמי ששומר על הדרכים במרחב, מכיר היטב את הר תבור וסביבתו שכן למרגלות התבור עוברת הדרך הראשית ביותר בארץ ישראל. כך, כשסיסרא ישמע שברק ולוחמיו עלו להר תבור, הוא יגיד לעצמו- הנה טרף קל! הוא ימהר עם מרכבותיו כדי לנסות להגיע להר תבור כמה שיותר מהר ולהקיף את הלוחמים שעלו לשם.

עכשיו אפשר להבין את הפחד הגדול של ברק. דבורה ביקשה ממנו לצאת למשימה שהסיכויים לצאת ממנה באופן טבעי- נראים קלושים ביותר. זאת גם הסיבה שבהמשך, מכל ששת השבטים שלחמו, רק בני נפתלי וזבולון יתוארו ככאלה שחרפו נפשם למות. רק הם היו במקום המסוכן ביותר.

ברק אולי רואה במשימה שהוטלה עליו משימה חסרת סיכוי, אבל לדבורה יש תוכניות אחרות על מה שעתיד לקרות בהר תבור.

איפה אתה נחל קישון?

סיסרא וצבאו ממהרים לצאת מחרושת הגויים שבפתח נחל עירון, הם מתקדמים על הדרך הראשית, יוצאים לעמק יזרעאל ומתחילים לחצות אותו צפונה לכיוון הר תבור- שבראשו נמצאים הלוחמים הישראליים.

הפסוקים מתארים כיצד סיסרא מגיע לנחל קישון.

וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת כָּל רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל נַחַל קִישׁוֹן

רגע, אבל לכל מי שמכיר את מפת העמק- משהו לא מסתדר: הרי נחל קישון של ימינו נמצא במערב עמק יזרעאל ונשפך למפרץ חיפה- ואילו התבור נמצא בחלקו המזרחי של העמק!

התשובה טמונה בכך שייתכן שהנחל שאותו מכנים בימינו נחל קישון- הוא לא נחל קישון של הסיפור שלנו.

למעשה, כמעט כל הסימנים מצביעים על כך, שנחל קישון הקדום של סיפור דבורה- הוא בכלל נחל תבור של ימינו, נחל שנשפך מזרחה לירדן.

1. היובלים של מה שאנחנו קוראים בימינו נחל קישון כלל לא מקיפים את התבור ולא נמצאים באגן הניקוז שלו, אלא מתחילים רק 5 קילומטרים מערבה. היובלים שמקיפים את הר תבור הם יובלי נחל תבור שנשפך מזרחה לירדן.
2. בספר יהושע מוזכרת העיר קִשְׁיוֹן בנחלת יששכר. עיר זו מזוהה בתל קשיון שיושבת ממש על אפיק נחל תבור, למרגלות התבור ממזרח
3. רבי אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח 1322 מציין את שמו הקדום של מה שאנו קוראים בימינו נחל תבור: "לדרום טבריא כחצי יום בית שאן, ובאמצע הדרך נחל קישון, קורין לו קיסון"

ועל כן, כפי שתכף נראה, מכל בחינה- נחלת תבור העמוק והקניוני, שכל יובליו מקיפים את התבור- מתאים היטב לתיאור הקרב של דבורה וברק מול סיסרא.

מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ

לאחר תיאור ההכנות, והיחסים בין דבורה לברק, תיאור הקרב עצמו הוא תמציתי ביותר:

וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו. וַיָּהָם יְהוָה אֶת סִיסְרָא וְאֶת כָּל הָרֶכֶב וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו.

הפסוקים תמציתיים מאוד ואינם מספקים לנו הבנה כיצד בכל זאת ניצח ברק את צבא המרכבות האדיר של סיסרא ולוחמיו המיומנים. אבל יש דבר אחד שמאוד בולט בפסוקים:

הניצחון בקרב הוא עקב התערבות שמימית חריגה.

מפורש בפסוקים שאלוהים הוא זה שלמעשה שמתערב ומנצח את סיסרא ובכך קרב זה הוא חריג בספר שופטים. בקרבות אחרים בספר שופטים נאמר "ותצלח עליו רוח ה"- כלומר, השראה אלוהית שמסייעת לניצחון. אולם כאן הדברים שונים. כאן נאמר בפירוש:

הֲלֹא ה' יָצָא לְפָנֶיךָ…

וַיָּהָם ה' אֶת סִיסְרָא…

נדמה שהאלוהים בעצמו הוא הנלחם. דבר חריג מאוד בספר שופטים כולו.

מהי אותה התערבות אלוהית ניסית?

את מה שמעלים מאיתנו פרק ד, מאירה דבורה בשירתה הגדולה בפרק ה. הפרק כולו רווי התערבות אלוהית שמימית בקרב:

מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא.

אבל נדמה ששירת דבורה רומזת בפירוש גם לסוג ההתערבות השמיימית. שירת דבורה מתחילתה ועד סופה רוויה בתיאורי מים רבים שהיו שותפים למערכה:

אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה…

נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז.

ואכן, בפרשנות ימי הביניים כבר היה מקובל לפרש שהניצחון הניסי קשור לעליית מימיו של נחל קישון על גדותיו:

"נחל קישון גרפם.. ולפי דרך הפשט: לפי שהמלחמה היתה על שפת נחל קישון , היו נכנסין בנחל הן לברוח הן לערוך מלחמה עם ישראל , ונכשלו המרכבות , כמו במצרים , ונפלו הפרשים בנחל , וגרפם הנחל וטבעו" (רד"ק)

כי המלחמה היתה בשפת הנחל ובנס גברו מי הנחל ושטפם  (מצודת דוד).

אך המסורת על כך שהקרב הוכרע בסערה גדולה שגרמה לשיטפון גדול, היא קדומה בהרבה. כבר יוסף בן מתתיהו מהמאה הראשונה לספירה כותב בספרו קדמוניות היהודים:

וכשהגיעו לידי קרב, התחוללה סערה גדולה, עם גשמי עוז וברד ורוח השיבה להם לכנענים את הגשם בפניהם, והאפילה על עיניהם, עד שקשתותיהם ומקלעותיהם לא היו להם לתועלת.

(קדמוניות היהודים ספר חמישי, ה).

סערות גדולות כגון אלו מתרחשות מעת לעת במפתיע בעמק יזרעאל ויש להן לא מעט עדויות. אחת מהן היא של יוצא הפלמ"ח וסופר הילדים, המורה יפרח חביב מקיבוץ בית קשת ששוכן למרגלות התבור. כך, הוא מתאר סערה אדירה שהייתה ביום העצמאות 1964 באגן הניקוז של נחל תבור:

"הדבר היה ביום העצמאות ה באייר תשכ"ד. היה זה יום שרבי אביבי… בערב לפתע נתמלא ברק שוספני מאופק עד אופק… רעם אדיר כבימי המבול וארובות השמיים נפתחו. והנה בתוך שעתיים ירדו 120 מ"מ מים. כל אותן שעתיים לא פסקה סופת הרעמים והברקים… עשרות מיליוני קובים זרמו… בוואדיות המעטים שבאזור, סחפו, גרפו, התנחשלו, העתיקו סלעי מגור ועצים, עקרו גדרות, שינו פני הקרקע… נחל תבור היה לנהר גועש"

(יפרח חביב, קיבוץ בית קשת, מתוך אטלס דעת מקרא, ירושלים תשנ"ג 178-181).

אם כן, ברק עולה עם חייליו לראש הר תבור, סיסרא שומע על הזדמנות הפז שיש לו להכרית את הצבא הישראלי ויוצא מחופזה מחרושת הגויים ששוכנת על פתח נחל עירון. הוא נע על הדרך הראשית שהייתה ידועה לו היטב, חוצה את נחל עירון ועמק יזרעאל ומגיע למרגלות התבור- מוכן להקיף את ברק ולוחמיו שעל ההר. בהגיעו למרגלות הר תבור, רואה דבורה את הסערה המתקרבת ופוקדת על ברק:

קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן ה' אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ

ברק יורד למטה בשעה שסערה אדירה של גשם עז וברקים ניתכת על הלוחמים. רכב הברזל של סיסרא שוקע בבוץ העמוק של העמק.  מרגע זה- סיסרא וצבאו איבדו את היתרון הכי גדול שלהם- הרכב החייתי שנע מהר וקשה להילחם בו. צבא סיסרא נאלץ לברוח ברגל וברק וחייליו מכים אותם שוק על ירך.

כעת- סיסרא נס ברגליו- היישר לאוהלה של יעל.

מי את יעל?

סיסרא העייף רץ לאוהלה של יעל אשת חבר הקיני. מדוע בכלל שסיסרא יבטח בה?

המקרא מודיע זאת מראש:

כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.

הקינים הם שבט ממוצא מדייני ולמרות שהם קשרו גורלם עם ישראל, אין להם בעיה להיות בשלום גם עם עמים אחרים (למשל עם עמלק, ראו שמואל א טו ו).

אבל יעל לא מחכה שסיסרא אולי יכנס אליה- אלא יוצאת לקראתו ויוזמת את המפגש:

וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרַאת סִיסְרָא וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה.

מהפסוק ניכרת ממש הזמנה אקטיבית, ממש הפצרה שייכנס. לאחר שהוא נכנס ומבקש מים לשתות, יעל בחוכמתה נותנת לו חלב, מה שגורם לו להתעייף ולהירדם. כסיסרא נרדם בין ברכיה, היא לוקחת את יתד האוהל, תוקעת בראשו- והורגת אותו.

מה גורם ליעל להפר את השלום עם יבין?

המקרא לא מספק לנו פרטים על כך. אולם יש לזכור שהקשר בין העם הקיני לעם ישראל הוא קשר חזק וארוך שנים שנע לאורך כל התנ"ך. העם הקיני הוא לא עם שוחר מלחמות, והוא מקבל את מרות השלטון בקרבו הוא יושב. כל עוד סיסרא והכנענים שלטו בעמק יזרעאל- הקינים חיו איתם בשלום. אבל בעומק ליבם- הם נושאים את הקשר הקדום לעם ישראל; קשר שהתחיל עוד מימי יתרו והחיבור שלו ושל צאצאיו לעם ישראל בנדודיו במדבר,  קשר שהמשיך בהתנחלות בארץ והתבטא בכך שהקינים קיבלו נחלה ותחום בתוך שבטי ישראל (ביריחו ואחר כך בדרום נחלת יהודה- כפי שראינו בפרק א). כעת- יעל רואה שעת כושר להחזיר טובה לעם ישראל.

המיקום שבו שוכן אוהל יעל יכול לשפוך גם הוא מעט אור על מה שקרה. יעל יושבת ב אֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ.קדש נפתלי שוכנת מעט מדרום לטבריה, ונאמר שאוהל יעל נמצא בסמוך לה. אֵלוֹן פירושו מישור, ועל פי ספר יהושע (יט, לג)  יש לחפש את אלון בצעננים בסמוך ליישוב אדמי שבאזור בקעת יבניאל.

כבר ראינו שערב הקרב ברק פועל כדי לייצר קואליציה רחבה בין שבטי הדרום לצפון, סביר מאוד אם כן, שברק גם פועל לקרב אליו את שכניו, בני שבט הקיני, השוכנים קילומטרים ספורים ממנו. כעת בסוף הקרב, הוא קוצר את פירות הקשר שלו עם הקיני, כשיעל הקינית מחסלת את האויב הגדול של ישראל.

ברק העברי מול הברק הכנעני

בתפיסה ההיסטורית הישראלית יש משמעות רעיונית לעמים אתם ישראל בא במגע- בשלום או במלחמה. כל עם נושא בקרבו תכונות מסוימות ואופי מסוים, לטוב ולרע, ולפעמים קרב מול אויב מסוים משמש גם כקרב מוסרי ורעיוני.

על רקע זה מעניין לראות את משמעות הקרב מול הכנענים.

הכנענים ישבו בישראל מאות שנים לפני בני ישראל והם הכירו היטב את טבע הארץ. הם ישבו בעיקר בעמקי הארץ והיו מאוד מפותחים טכנולוגית ביחס לשבטי ישראל. לכנענים היו מספר אלים שאותם הם עבדו כמו הבעל, העשתורת, אל, אשרה וענת. בשלב מסוים האל הכנעני "בעל" הפך להיות האל המרכזי בתרבות כנען. מהכתבים שנמצאו בעיר אוגרית אנחנו לומדים שהבעל, ששמו המלא היה בעל הדד, היה אל הסערה והגשם. בארץ שבה גורל החקלאות לא מבוסס על נהרות ומקורות מים יציבים, אלא על ידי הגשם- מובן מדוע הבעל הופך להיות האל המרכזי. שנות בצורת עלולות לגזור כליה על תושבי הארץ.

על מצבת אבן מהעיר אוגרית נמצא ציור של בעל:

הוא אוחז אלה ביד ימין וביד שמאל הוא מחזיק ברומח שקצהו העליון בצורה של ברק- כסמל לשליטתו בעננים ובגשם, בברקים ובסערות.

מרתק אם כן, שצורת הקרב שבה נלחמים בכנענים היא דווקא דרך סערה גדולה, קולות וברקים ומעניין עוד יותר הוא שמו של המצביא הישראלי- ברק. האם זה כנגד הברק אותו אוחז הבעל?

עניין זה מתחדד על רקע ההבנה שמלחמת ברק ודבורה היא למעשה המלחמה הניסית האחרונה בתנ"ך.

ספר יהושע מתאפיין במלחמות שבהן יש התערבות ישירה של אלוהים:

כדי לחצות את הירדן הוא נקרע לשניים, כדי לכבוש את יריחו חומותיה נופלות בדרך פלאית, וכדי להביס את מלכי הדרום נופלות אבנים גדולות מן השמיים.

אבל מימי דבורה ואילך לא נמצא עוד ניסים גלויים במלחמות. כמובן המקרא מציין חזור ושנו שכל ניצחון הוא מאת ה', אבל אין התערבות ישירה בקרבות.

על רקע זה, מלחמת דבורה, שבה נאמרת בפירוש ההתערבות הישירה של אלוהים, "הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ" נראית כשייכת יותר לימי יהושע.

על רקע היותה המלחמה הכנענית האחרונה- הדברים גם מובנים יותר: במלחמות עם עמי כנען: יש ניסים גלויים. בשאר מלחמות התנ"ך- אין.

נראה שמלחמת דבורה- היא אינה אלא סיומה של מלחמת יהושע בצפון, מלחמה שאותה למעשה הוא לא זכה לסיים עד תום. בשתי המלחמות- יבין מלך חצור הוא היוזם. וכך, את מה שלא סיים יהושע- השלימה דבורה בנתחונה על שרידי הכנענים שיהושע לא הוריש בצפון. בהתאמה, מלחמה זו, משלימה את הנס הגלוי שלא קרה במלחמת הצפון והיא נעשית על ידי על ידי הסערה הגדולה שגורפת את הכנענים וסיסרא.

מדוע דווקא המלחמות עם עמי כנען היו צריכות להיות ניסיות?

לאורך כל שבתו של עם ישראל בארצו בימי המקרא- הפיתוי הגדול ביותר לעבודה זרה הוא לאלילי כנען והבעל בראשם. בארץ ישראל המים מועטים, הטבע הפכפך, והפיתוי לסגוד לכוחות הטבע הוא גדול.

על כן, דווקא המלחמות בכנענים נושאות אופי מיתי עם ניסים גלויים, כאומרות- כוחות הטבע הם לא ביד אלים קטנים, אלא כולם ביד אלוהי ישראל: הוא השולט בימים ובנהרות (קריעת הירדן), באדמה (הזעזוע שמפיל את חומות יריחו), בשמיים (האבנים הנופלות מהשמיים) ובגשם ובסערה (מלחמת דבורה).

כך, מלחמות כנען, שמלחמת דבורה היא האחרונה שבהן, נושאות בקרבן גם מאבק רעיוני ובאות להראות שאלוהי ישראל הוא בעל הכוחות כולם.